החלטה בתיק רע"א 3259/14

1.        מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בענ"א 45235-12-13 (כבוד השופט א' ואגו) במסגרתו דחה את ערעור המבקשת על החלטתו של בית המשפט לנוער בדימונה בצ"א 42248-10-13 (כבוד השופט י' בוקר), שליבתה הארכתו בשנה של צו הוצאה ממשמורת בעניינם של ילדי המבקשת הקטינים.

רקע והליכים קודמים

2.        המבקשת היא אימם של שני קטינים: יליד 2002 ויליד 2010 (להלן: הבן הגדול, הבן הקטן וביחד הקטינים). המבקשת הייתה נשואה לאביהם של הקטינים עד לשנת 2003 (להלן: האב). לאחר הגירושים גידלה האם את הבן הגדול בבית הוריה. בשנת 2005 נערכה למבקשת הערכת מסוגלות הורית שלפיה המבקשת היא אישה שמסוגלותה ההורית לקויה. בהתאם הוכרז הבן הגדול כקטין נזקק וכן ניתן צו הוצאה ממשמורת. החל משנת 2010 שוהה הבן הגדול במסגרת פנימייתית, ונקבעו הסדרי ראייה בינו לבין האם. בשנת 2009 נישאו המבקשת והאב בשנית בניסיון לשקם את יחסיהם, וב-2010 נולד כאמור בנם השני. אף הבן הקטן הוכרז כקטין נזקק והוצא מחזקת הוריו בצו בית משפט מיד לאחר לידתו, ולאחר חודשים ספורים הועבר למשפחת אומנה עימה הוא מתגורר עד היום. לפני כשנתיים וחצי התגרשו המבקשת והאב בפעם השנייה .

3.        ביום 17.11.13 התנהל דיון בבית המשפט לנוער בנוגע לבקשת עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער) להארכת צו ההוצאה ממשמורת בעניינם של הקטינים בשנה נוספת. במסגרת הדיון נשמעו עדויות האם, אחיה של האם וחבר המשפחה. לאחריו ובהתבסס על הדיווחים המפורטים שהתקבלו מגורמי הטיפול הרלוונטיים, קבע בית המשפט קמא כי ההתנהגות ההורית של האם לקויה והיא אינה משתפת פעולה עם גורמי הטיפול מחד גיסא, וכי מסגרותיהם הנוכחיות של הקטינים והרצף הטיפולי בהם מיטיבים עימם מאידך גיסא. מסקנתו של בית המשפט קמא הייתה שהחומר שבפניו מצביע על העדר בשלות של האם לקבלת משמורת מלאה על הקטינים. בהתאם, בהחלטה מאותו יום התקבלה הבקשה להאריך בשנה את צו ההוצאה ממשמורת בעניינם של הקטינים.

במסגרת ההחלטה בדבר אישור הארכת צו ההוצאה ממשמורת, ניתנו הוראות נוספות לעניין הסדרי הראייה של הקטינים, קבלת דיווח עדכני חצי שנתי מעובדת סוציאלית לחוק הנוער, וכן נקבע כי ככל שהאם תחפוץ בכך, תוכל לעבור אבחון פסיכודיאגנוסטי במימון שירותי הרווחה וכי עליה להמשיך ולהשתתף בתכנית הדרכה הורית המתאימה לצרכיה. בסיפא להחלטה הובהר שההחלטות הניתנות לפי חוק הנוער ניתנות לשינוי או להארכה בהתאם לטובת הקטינים.

4.        המבקשת הגישה, יחד עם האב, בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לנוער. כפי שצוין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, האב לא נטל חלק בהתדיינות בבית המשפט לנוער או בהליך הערעור, והוא אף אינו צד לבקשה שבפניי.

           בערעור לבית המשפט המחוזי טענה האם כי יש לבטל את צו ההוצאה ממשמורת ולהשיב את הקטינים אליה. נטען כי זכותו של הילד לגדול אצל הוריו הביולוגיים היא נקודת המוצא הבסיסית, כאשר ניתוקו מהם חייב להיעשות רק במקרים חריגים וכאשר אין דרך אחרת להבטיח את מתן הטיפול וההשגחה על הקטין. לגרסת המבקשת, המקרה דנא אינו כזה. עוד נטען כי יש לבצע בדיקת מסוגלות עדכנית לנוכח הזמן הרב שחלף מהבדיקה האחרונה ושינוי הנסיבות, וכי למבקשת קיים מעגל תמיכה קרוב ונורמטיבי המוכן לסייע לה בגידול הקטינים. 

5.        לאחר שהתקיים דיון גם בפני בית המשפט המחוזי ונשמעו טענות הצדדים, נדחתה בקשת רשות הערעור. בפסק הדין נקבע כי החלטת בית המשפט לנוער היא שקולה ומאוזנת, ונשענת על מסד הנתונים בעניין הקטינים שעמד בפניו לאחר בחינתו המוקפדת. צוין בתחילת פסק הדין כי הערעור מתמקד בבן הגדול. נכתב בפסק הדין כי עולה שאף המבקשת אינה שמה דגש בערעור ביחס לבן הקטן תוך הכרה בדרישות הנגזרות מגילו הצעיר המחייבות מסוגלות הורית מוגברת. בית המשפט המחוזי התייחס אף הוא לחומר שהוצג בפניו על ידי גורמי הטיפול, ממנו התרשם שהתנהלות האם אינה משקפת התנהלותו של הורה אחראי: האם מתקשה לקבל את תפקידה כהורה ואינה מפנימה את השלכות מעשיה ודבריה על מצבו הנפשי והרגשי של הבן הגדול. אל מול החשש מרגרסיה בהתפתחות הבן הגדול, הציבו גורמי הטיפול סדרת נתונים ואבחנות המצביעים על התקדמות יפה שלו בתחומים שונים במסגרת הקיימת של הפנימייה בה הוא מצוי, כאשר הקשר עם האם תחום במקום ובזמן. לא הוכח שינוי נסיבות מובהק המצדיק הפסקת הרצף הטיפולי של הקטינים. לנוכח דברים אלה אימץ בית המשפט המחוזי את מסקנתו של בית המשפט לנוער שלפיה טובת הקטינים אינה מאפשרת לעת הזו את העברתם לחזקת האם.

           בית המשפט המחוזי הכיר בקושי הנובע מכך שבדיקה מקצועית ואובייקטיבית של המסוגלות ההורית של האם קיימת רק משנת 2005. בית המשפט המחוזי אף נתן דעתו לתחושת אי הנחת של האם הנובעת מכך שהחומר שהוצג בפני בתי המשפט הוא מטעם המשיבה בלבד. חרף זאת, החליט בית המשפט המחוזי שלא להורות על עריכתה של חוות דעת מקצועית נוספת במסגרת הערעור שבפניו. עוד הודגש בפסק הדין שבערעור כי תסכולה של האם וסירובה להשלים עם הארכת צו ההוצאה ממשמורת לעניין הבן הגדול נובעים ככל הנראה מכך שהניסיון למצוא לו מסגרת קרובה יותר לביתה לא צלח. מפסק הדין עולה כי קביעותיו של בית המשפט לנוער מבססות את הארכת הצו, וייתכן ביתר שאת, כלפי הבן הקטן.

6.        המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין בערעור, היא הבקשה שבפניי. בבקשתה דורשת המבקשת כי בית משפט זה יורה על ביטול צו ההוצאה ממשמורת בעניין הקטינים והחזרתם למשמורתה. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שלפיה החלטת בית המשפט לנוער היא מידתית ומאוזנת. אין מדובר בנסיבות חריגות המצדיקות את הפגיעה בזכות הטבעית הקנויה למבקשת ולקטינים - הזכות לקשר בין הורה לילדו. עוד נטען כי פסק הדין בבית המשפט המחוזי, בדומה להחלטת בית המשפט לנוער, נשען על דיווחים ותסקירים שניתנו על ידי המשיבה בלבד ובהעדרה של חוות דעת עדכנית וניטראלית לעניין המסוגלות ההורית של האם והשינוי שחל בה.   

דיון והכרעה

7.        לאחר שעיינתי בבקשה, צרופותיה והחלטות בתי המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות. עסקינן בגלגול שלישי. אין חולק כי הותרת קטין מחוץ למשמורת אימו הביולוגית היא עניין מורכב המחייב רגישות מיוחדת. לנוכח רגישות זו יש מקום לגמישות יתר בהענקת רשות ערעור כאשר מדובר בהחלטה בענייני משמורת. עם זאת, הטענות אותן מעלה המבקשת בהליך זה כבר נדחו על ידי שתי ערכאות תוך בדיקה עניינית של מרכיבי המקרה. בית המשפט לנוער השתכנע שבנסיבות העניין טובת הקטינים היא להיוותר במסגרות הנוכחיות שלהם. בית המשפט המחוזי בחן ביסודיות אף הוא את החומר שהוצג בפניו והגיע למסקנה דומה. ההחלטה להאריך בשנה את צו ההוצאה ממשמורת לעניין הקטינים נבחנה אפוא היטב על ידי בתי משפט קמא, ונתמכה באופן ברור בחוות דעתם של הגורמים המקצועיים.

           יתרה על כן, מדובר בהחלטה זמנית והפיכה שאינה סותמת את הגולל באשר לאפשרות להשיב את הקטינים לרשות המבקשת. כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי בפסק דינו, בית המשפט לנוער אפשר הן את המשך הקשר בין האם לקטינים בתיאום ובהשגחת רשויות הרווחה, והן הפנה לאפשרות של שינוי המצב הקיים ככל שהאם תעבור את האבחון הרלוונטי ותמשיך להשתתף בהדרכה הורית מתאימה. גם בית המשפט המחוזי עמד על כך שבפני האם פתוחה האפשרות להגיש בקשה מתאימה בפני בית המשפט לנוער לעריכתה של בדיקת מסוגלות הורית נוספת ולעבור אבחון פסיכודיאגנוסטי. בבקשה שבפניי העלתה המבקשת טענות בדבר אטימותם של גורמי הרווחה והפעלת שיקולים זרים על ידם בהוצאת קטינים ממשמורת הוריהם. בנסיבות הרגישות דנא, ניתן להבין את העמדה הסובייקטיבית של המבקשת. לצד זאת ארשה לעצמי להוסיף, בגדר הערה בונה, כי טוב תעשה האם לה ולילדיה אם תשקיע מאמץ בשיתוף פעולה עם הרשויות ותמצה את המלצות בתי משפט קמא. אף אומר כי חזקה על בית המשפט לנוער ועל רשויות הרווחה שישקלו את העניין בראייה רחבה. 

על רקע האמור יש להעניק משקל לכך כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית אינה ניתנה כדבר שבשגרה אלא שמורה היא למקרים חריגים, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית או חוקתית החורגת מהעניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. המקרה דנן אינו נמנה על מקרים אלה, וזאת תוך התייחסות לפרטי המקרה.   

איני מטיל ספק באהבת האם לילדיה וברצונה הכן בטובתם ובשמירה על קשר רציף עימם. עם זאת ועל אף הקושי והצער שבדבר, על רקע מכלול הדברים אין מקום להיעתר לבקשה.

8.        אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 

           ניתנה היום, ‏כ"א באייר התשע"ד (‏21.5.2014).